החלטה בתיק רע"א 2184/12

1.            מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, מיום 19.2.2012 (ע"א 33866-07-11, כב' השופט ח' ברנר), בה נדחתה בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטתו של רשם בית משפט השלום (ת"ט 55730-10-10 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 55730-10-10 end_of_the_skype_highlighting, כב' הרשם ד' יעקובי).

2.            בין המבקשת למשיבה התקיימו במשך שנים קשרי מסחר, במסגרתם החליפו הצדדים המחאות בהיקף של מיליוני שקלים. בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון: כל צד ביטל את ההמחאות המשוכות על ידו, והחזיר אותן לצד השני. לבסוף נותרו בידי המשיבה מספר המחאות של המבקשת, והיא פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בדרישה לביצוע השטרות. המבקשת הגישה התנגדות לרשם בית משפט השלום בתל אביב (ת"ט 55730-10-10 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 55730-10-10 end_of_the_skype_highlighting), וזו נדחתה ביום 23.5.2011.

           בא כוח המבקשת הגיש ערעור לבית משפט השלום בתל אביב על החלטת הרשם (ע"ר 29419-06-11). ביום 23.6.2011 נדחה הערעור על הסף בשל חוסר סמכות. נקבע כי דחיית התנגדות לביצוע שטר היא בבחינת פסק דין. לכן, ערעור על החלטת רשם בית משפט השלום שדחה התנגדות לביצוע שטר - הינו ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, ולא לבית משפט השלום.

           ביום 19.7.2011 הגיש בא כוח המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטת הרשם (ע"א 33866-07-11). יחד עם הערעור הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. הוסבר כי בא כוח המבקשת סבר לתומו שדחיית ההתנגדות לביצוע שטר היא בגדר החלטה אחרת של הרשם, משמע: הערעור הוא בזכות לבית משפט השלום בתוך 20 יום. ברם לאמתו של סיווג דיוני - מדובר בפסק דין, ועל כן כאמור הערעור הוא בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. מאחר והחלטת הרשם התקבלה אצל המבקשת ביום 30.5.2011, הרי שהמועד האחרון להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי חל ביום 14.7.2011. עולה שהגשת הערעור ביום 19.7.2011 היא בבחינת איחור של חמישה ימים.

           ביום 19.2.2012 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת מועד. צוין כי פסק דינו של בית משפט השלום - לפיו אין לו סמכות - ניתן ביום 23.6.2011, והומצא למבקשת ביום 30.6.2011 או בסמוך לכך. בנסיבות אלה ניתן היה לצפות כי המבקשת תגיש לאלתר את הערעור על החלטת הרשם לערכאה הנכונה, שהיא בית המשפט המחוזי. אולם היא עשתה כן רק ביום 19.7.2011, בחלוף 19 יום נוספים, וחמישה ימים לאחר המועד האחרון להגשת הערעור על החלטת הרשם. בשל כך נדחתה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.

3.            המבקשת טוענת בפניי כי היא הציגה, כבר בבקשה להארכת מועד שהוגשה לבית המשפט המחוזי, "טענות חזקות" שמצדיקות הגשה באיחור של הערעור על החלטת הרשם: ראשית, למשיבה נשלח העתק מהערעור שהוגש לבית משפט השלום, וממילא לא התפתחה אצלה כל ציפייה לגיטימית לכך שלא יוגש ערעור. שנית, האיחור בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי היה קצר - חמישה ימים בלבד. שלישית, טעותה של המבקשת בהגשת הערעור לשלום נעשתה בתום לב. בנוסף, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור על החלטת הרשם הם גבוהים.

           המשיבה, מצידה, סבורה כי אין מקום להאריך את מועד הגשת הערעור מקום שהאיחור נובע מטעותו המשפטית של בא כוח המבקשת. כן צוין שסיכויי הערעור על החלטת הרשם הם ממילא נמוכים, משום שמדובר בקביעות עובדתיות של הרשם שמתבססות על התרשמותו מעדויות הצדדים שלפניו.

4.            בקשת רשות ערעור - כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקשת להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות לערער, מקום שהדין איננו מאפשר זאת. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות הצדדים ובהכרעות שניתנו בערכאות קודמות - באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

           ביסוד ההליך דנא עומדת החלטת הרשם לדחות התנגדות לביצוע שטר. החלטה זו היא בבחינת פסק דין, משום שהיא מסיימת את הדיון בנושא השטר ומעבירה את הליך הגבייה לפסים מעשיים בלשכת ההוצאה לפועל (ע"א 835/75 בריק נ' גולדפיז, פ"ד ל(2) 604 (1976); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 619 (2009)). כמו כן, הכלל הוא שפסק דינו של רשם בית משפט השלום כמוהו כפסק דין של בית משפט השלום (סעיפים 95 ו-96(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). צירוף שני הפרטים הללו מביא לכך שהערעור על החלטת הרשם במקרה שלפנינו הוא ערעור בזכות, שיש להגיש לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום (סעיף 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א)).

           במקרה דנא, המבקשת הגישה את הערעור לבית המשפט המחוזי באיחור. על פי תקנה 528 לתקנות סד"א, בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בין השיקולים שנמנו בפסיקה היו הסיבה לאיחור, משך האיחור, מידת הסתמכותו של הצד שכנגד, ובמקרה המתאים - אף סיכוייו לכאורה של ההליך שלגביו מתבקשת הארכת המועד (ראו: גורן, בעמ' 770-773; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 889-898 (1995); בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (10.1.2012)). מבלי להציג משנה סדורה, יודגש כי נימוקים אלו אינם עומדים באותה שורה. בראש ובראשונה יש לבדוק את הטעם לאיחור. חוזקו של הטעם, או חולשתו, עשויים - בנסיבות המקרה הפרטני - להכריע את הכף לכאן או לכאן.

           בענייננו, הטעם לאיחור בהגשת הערעור - תחילתו בטעות משפטית. הגם שמקובל להכתיר הכרעה של רשם לדחות התנגדות לביצוע שטר כ"החלטה", הלכה מושרשת היא כי יש לסווגה בתור "פסק דין". הטעות המשפטית איננה תולדה של חידוש משפטי שלא היה מוכר לצדדים, מצב דברים שתומך במבט ראשון בדחיית הבקשה להארכת מועד. אלא שישנם בענייננו שלושה שיקולים נוספים שהיה מקום להתחשב בהם, אך אלו כלל לא צוינו בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להארכת מועד.

           ראשית, פסק דינו של בית המשפט השלום, בו נדחה הערעור על החלטת הרשם בשל חוסר סמכות, ניתן ביום 23.6.2011 והומצא למבקשת בתום שבוע. הערעור על החלטת הרשם צריך היה להיות מוגש לבית המשפט המחוזי עד ליום 14.7.2011. בפועל, הערעור הוגש ביום 19.7.2011, חמישה ימים לאחר המועד האחרון. זהו איחור קל, באופן יחסי, גם אם הוא מעורר תמיהה. גם אם שיקול זה כשלעצמו איננו מצדיק הארכת מועד - הוא מצטרף אל נסיבות נוספות, שבכוחן להטות את הכף לטובת עמדתה של המבקשת (השוו: בש"א 7364/05 כהן נ' דגן (25.8.2005); זוסמן, בעמ' 897-898). ודוק: אף איחור של יום אחד - איחור הוא, אשר דורש קיומו של טעם מיוחד. אולם נדמה שככל שתקופת האיחור ארוכה יותר - כך יינתן משקל מופחת לשיקולים אחרים הפועלים לטובת מבקש ההארכה.

           שנית, נראה על פניו כי צודקת המבקשת בטענתה להעדר הסתמכות מצד המשיבה. המשיבה קיבלה עותק מן הערעור שהוגש לבית משפט השלום על החלטת הרשם. תוכנו של ערעור זה, כך עולה מן החומר שלפניי, זהה כמעט לחלוטין לערעור שהוגש מאוחר יותר לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו נראה לי כי, חרף האיחור (הקל), קשה יהיה לקבוע כי התפתחה אצל המשיבה ציפייה סובייקטיבית לגיטימית לכך שלא יוגש ערעור כדין על החלטת הרשם (השוו: גורן, בעמ' 769). כמובן, שיקול זה משתלב עם העובדה שהבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של חמישה ימים בלבד.

           שלישית, על רקע שני השיקולים האמורים, במסגרת הבקשה להארכת מועד היה מקום לתת את הדעת - בין היתר - אודות סיכויי הערעור על החלטת רשם בית משפט השלום (ראו: גורן, בעמ' 770; עניין דון-יחיא; והשוו: זוסמן, בעמ' 890-891). מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה על פניו כי סיכויי הערעור תומכים במסקנה שעל רקע הנימוקים האחרים - היה מקום להאריך את המועד להגשת הערעור. למניעת כל ספק, יובהר כי בחינת הסיכויים מתייחסת לבקשה להארכת מועד, ואין בה כדי להביע עמדה מעבר לכך לגופו של עניין. המבקשת טוענת כי היא ביטלה את ההמחאות שהוחזקו על ידי המשיבה, אלא שהמשיבה השתהתה ולא החזירה אותן לידיה. לחיזוק טענתה הציגה המבקשת כרטסת הנהלת חשבונות, אשר מתעדת בין היתר את כל פעילות החלפת ההמחאות, וממנה עולה כי בידי המשיבה מצויות המחאות בסכום עודף של כחצי מיליון ש"ח. שאלה היא האם כרטסת זו מבססת הגנה, ולו בדוחק, מפני הדרישה לביצוע השטרות. אף לשיקול זה צריך היה להינתן משקל מסוים בבקשה להארכת מועד, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בענייננו.

           יוזכר כי התנגדות לביצוע שטר כמוה כבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר (סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; זוסמן, בעמ' 764). על פי הנפסק, במסגרת בקשת רשות להתגונן אין הנתבע-המבקש חייב לשכנע את השופט שטענותיו נכונות; די לו להראות כי בפיו הגנה אפשרית מפני התובענה, "ולו רק בדוחק" (זוסמן, 678-677; ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ, פסקה 5 (6.3.2008)).

           זוהי דרכו של ה"טעם המיוחד". מונח זה אמנם לא הוגדר על ידי מחוקק המשנה, אולם ישנה פסיקה ענפה אשר מעצבת את אופיו ותוחמת את גבולותיו. כזכור, תקנה 528 לתקנות סד"א מתייחסת לשני מצבים: האחד - מקום בו המחוקק קבע מועד, שאז נדרש טעם מיוחד להאריכו; והשני - מקום בו נקבע המועד על ידי בית המשפט, שאז עליו להפעיל שיקול דעת על מנת להאריכו. "טעם מיוחד" שונה, אפוא, משיקול דעת שיפוטי. מקום בו המחוקק לא קבע מועד מוגדר וללא סייג, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו מבלי להידרש לקיומו של טעם מיוחד. אולם אין משמעות הדבר כי במקרה בו נדרש טעם מיוחד, כפי שבענייננו, אין על בית המשפט להפעיל שיקול דעת במסגרת אמות המידה של המונח ועל פי נסיבות המקרה.

5.            סיכומו של דבר, לאחר עיון בבקשה ובתגובה - החלטתי להעניק רשות ערעור, ולדון בבקשה כבערעור. זאת לנוכח הסוגיה המשפטית המתעוררת. הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד - מבוטלת. תחת זאת, המועד מוארך עד ליום בו הוגש הערעור בפועל. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידון לגופו של עניין בערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשם בית משפט השלום. באשר לנושא ההוצאות, יש לזכור כי במובן מסוים בית משפט שלערעור בוחן איזו החלטה ראויה הייתה להינתן בערכאה קמא. לעיתים האיזון דורש שיש מקום להטיל הוצאות על המבקש, על אף שבקשתו התקבלה. בנסיבות העניין תישא המבקשת בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"א באלול התשע"ב (29.8.2012).